!!אושוואיה תתכונני, אנחנו מגיעים

The movie, Part 1

Link to the new blog!

www.bike-adv.blogspot.com

This blog will be close soon...

תם הטקס

ארבעים אלף קילומטר, 13 מדינות, 8 חודשים ושבוע, בערך 2100 ליטר דלק וכמות דומה של בירה,  6 צמיגים אחוריים, 2 צמיגים קדמיים (השני מפנמה סיטי!), החלפת שרשרת אחת, אפס החלפות גלגלי שיניים/כבלים/ידיות, לפחות 8 רפידות קדמיות ואחוריות, 25 פוסטים בבלוג הזה, שתי שעות טיסה (חצי שעה ג'יירוקופטר והשאר אולטראלייט), 5 ימים על יאכטה, אלפי אלפי ק"מ  בשטח,  פעם אחת גמר דלק באמצע שומקום, 3 פעמים כמעט גמר-דלק-באמצע-שומקום, אפס תאונות רציניות אבל 3 "כמעטים", טביעה אחת "אמיתית" של האופנוע ועוד 4 כמעט, 5 שותפים לרכיבה, אחד מהם סוטה, השאר ישארו חברים טובים, ג'ינגי משוגע אחד-אתה מלך גדעון, פעם אחת חשש קל לחיים (שלי, לגיל בטח היו הרבה יותר), פעם אחת נסיעה בלילה במדבר בלי אורות בכלל, 970 ק"מ ביום הכי ארוך- חלקם בשטח ובחושך ורובם בגשם שוטף, פעם אחת לינה בבית של אנשי גריפונה, פעם אחת תקלה "רצינית",  התאבדות אחת של ג'י פי אס, ועוד אחת של לדרמן (שניהם הוחלפו על חשבון החברות),  לפחות 4 ארוחות חג עצומות, 3 פעמים עצירה ע"י הצבא הקולומביאני באמצע הג'ונגל, פעם אחת מעבר מתחת מכסה מנוע מעופף, פעם אחת תקיעה בגלל מפולת, פעם אחת אבן נופלת בול על הקסדה,  לפחות 20 קפיצות מעל קו המשווה, פעם אחת מעל 5000 מ', אבל מספר שבועות מעל 4000 מ', אכילת שרקן אחד,  40 מעלות הפרש ביום אחד, פעם אחת זכייה להערצה, כמעט חודש רצוף לינה באוהל,  אין ספור אנשים מדהימים לאורך הדרך רובם לא ישכחו לעולם, עשרות קילו של בשר/דולסה/גלידות/אמפנדות,  ביקור לפחות ב 8 איים טרופיים, פעם אחת יותר משבוע רצוף עם נעליים רטובות, פעם אחת יותר משישה ימים רצוף בלי אספלט, 5 פנצ'רים (4 בארגנטינה!),  ארבע נסיעות באוטובוס, שלושה אוהלים שונים, שני גלגלים בלבד, אחד אלוהינו

זה התחיל הכי חזק ולאט לאט הוגבר...דרך החום הבלתי יאמן והלבד כל כך במדבר המדהים של באחה קליפורניה בשיא הקיץ עם רכיבות שטח אינסופיות, ומיד משם ללכת לאיבוד בקניונים העצומים באזור הקופר קניון בגשם, ומעל העננים בדוראנגו, והיום הארוך ביותר בדרך למקסיקו סיטי עם 15 שעות רכיבה כמעט רצופות, ומיד פיצוי בדמות שבוע מפנק עם ניב המלך ורחל שפינקו אותי שבוע שלם- שוב תודה ענקית, מת עליכם, והשלושה ימים הבלתי נשכחים עם ארנולדז בצ'יאפס כמו שרק עם ארנולדז אפשר לחוות- נראה אותך בארץ גיבור, והאתרים היחודיים בגוטאמאלה, והרכיבה עם ג'ף שהפכה את הונדורס לאחת החוויות הכי חזקות בטיול למרות הכשלון בלה מוסקיטיה- איש יקר מאוד, והרי הגעש והלגונות בניקרגואה, וחציות הנהרות והבוץ בקוסטה ריקה עם הגשם הבלתי פוסק, והאיים בפנמה עם החופים הבלתי נתפסים, והחגים בפנמה סיטי עם הארוח הבלתי יאמן של יוסי ומשפחתו המדהימה כולל הטיסות באולטראלייט וג'יירוקופטר שלא ישכחו, והחבורה המופלאה מההוסטל בפנמה סיטי- טאריק וחנה, פי ג'י, ההודית שאינני זוכר את שמה, צביקה וכמובן סיימון המלך שהיה חברי הטוב למשך חודש כולל ההפלגה דרך גן עדן סן בלאס והנחיתה בקולומביה, והמפגש המרגש עם גיל, והנסיעה הראשונה יחד מועכת האשכים, וכל החוויות בקולומביה מהחופים הקריביים , המפגש עם קארי ואדם, תחילת הטיפוס לאנדים, המפגש עם רנה, האיש ההזוי בשוק, השבילים הרטובים בג'ונגל עם החיילים, ודרך המוות האמיתית המדהימה בקולומביה שלקחה אותנו מעל לעננים, וחציית קו המשווה באקוודור, ומיד לאחר מכן קיטו המדהימה, והאנדים של פרו...אחח האנדים של פרו עם כל החוויות הקשורות בהם, והקורדיירה בלנקה- אין מילים, והמאצ'ו פיצ'ו- האתר התיירותי מהבודדים שנהננו מהם, ובוליביה הקשוחה והמדהימה שנצרבה אולי הכי עמוק עם הסאלאר הבלתי נתפס, וארגנטינה וצ'ילה המפנקות עם האוכל והאנשים וגם הנופים המדהימים, וטל ואיילון היקרים, ודייגו האיש עם הלב הכי רחב שבזכותו סיימנו את הטיול עם הטעם הראוי, וכל שאר האנשים הטובים לאורך הדרך שלא נשכח והזכירו לנו כל פעם מחדש שלמרות כל הנופים המדהימים האלו הנכס הכי יקר פה זה אנשים גם אם הם לא מדברים את אותה שפה, והאופנוע שאני מרגיש שאני כבר חלק ממנו שעמד בגבורה בהכל בלי להשמיע ציוץ, רק להניע ולנסוע המפתחות בפנים, אין אין אין דרך יותר טובה מזו לטייל בעולם- ידעתי את זה לפני ועכשיו אני יודע את זה הרבה יותר טוב
וגיל- שהקשר איתה כמובן ידע עליות ומורדות באופן טבעי - אין, פשוט אין יותר אינטנסיבי מזה, אך שם אותנו לא רק גבוה יותר על הגרף אלא על גרף מקביל אליו ניתן להגיע רק לאחר חוויה משותפת כזו, הבחורה הזו היא גיבורה אמיתית, יותר ממני זה בטוח, לא תאמינו באיזה קשיים היא עמדה והכל תוך צורך באמון מלא בי (לא טריוואלי...), לא התפשרנו על אף דרך בגלל שהיינו שנינו- כל הדרכים הקשות הרגישו את נחת גלגלינו ובכל מזג אוויר, והכל בלי מרכך, לעיתים אפילו בלי סבון לפנים, אני מאוד שמח שהיא באה והצטרפה אליי לפה, ואחרי ארוע כזה כבר אי אפשר לאיים עלינו
ואת כל אלו יש לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח. היופי בעניין הוא שיש עוד לפחות 4 יבשות לראות- איזה אחלה עולם יש לנו

אני שונאת לסכם דברים, זה בדרך כלל אומר שיש לי מבחן או משהו דומה והאמת שאני גם די גרועה בזה.
קשה לי לתמצת הרבה רק לכמה שורות וההבחנה שלי בין עיקר לתפל היא גם לא משהו ובעצם רק הפיסקה הזו כשלעצמה מוכיחה את הטענה.
אבל בכל זאת מחר זה היום האחרון שלי במסע הזה ויש דברים שצריכים להיאמר וכמה חודשים שיש לסכם..
על שלושה דברים הטיול עומד: האופנוע, עומר ואני (לא בהכרח סדר הזה, אם כי לא תלוש לחלוטין מהמציאות).

האופנוע -
מי היה מאמין שאומנם לא אחזור עם גריז מתחת לציפורניים כמו שעומר קיווה אך זה יהיה רק בגלל שעשיתי מניקור לפני. כן, היום אני יודעת שהדרך הטובה והכיייפית ביותר לטייל היא על אופנוע. האופנוע מייצר אתגרים והרפתקאות שלא ניתן למצוא בשום אטרקציה בשום מדינה. הוא מאפשר חופש ששום כלי אחר לא יכול לאפשר והוא פותח דלת בפני אנשים מדהימים. מתברר, שאנשים שאוהבים אופנועים, בכל העולם - הם אנשים מאוד מיוחדים. לא רק בגלל שהם לובשים בגדי עור צמודים ובנדנות (סתם, למרות שזה מאוד מצחיק לדמיין את עומר לבוש ככה, תנסו) בעיקר בגלל אישיותם וטוב ליבם. לי הסתבר, שברגע שאתה מטייל עם אופנוע אתה בעצם חלק מקהילה. והחבר'ה האלו יעזרו לך בכל מה שצריך - החל משעות של חיפוש צמיג לאופנוע ועד אירוח מלא בביתם, אהבתם הכנה לכלים הרועשים והכבדים האלו מחפה על העדינות והשקט ששוכן בהם. הם עוררו בי השראה בטוב ליבם והחברות שיש בהם להעניק.
אני זוכרת במדויק את הרגע שבו התאהבתי במסע הזה. האמת שרציתי לכתוב על זה איך שזה קרה אבל בזמנו הרגשתי שזה ממש קיטשי. ייתכן וזה נכון - אבל תתכוננו, כי בבלוג הזה אין קיטש שהוא קיטשי מידי. מה שהופך את ההתאהבות שלי לאהבת אמת שאינה בר חלוף היא העובדה שזה קרה באחד הימים היותר קשים, רטובים ומפחידים שהיו לנו בטיול. רכבנו על האנדים בפרו, הדרך הייתה דרך עפר הררית ומפותלת, כל היום ירד מבול ושנינו היינו רטובים עד העצמות - אך הנוף החסיר בי פעימה והרטיט את ליבי. גם בעומר התאהבתי ככה.
אבל אין לי מילים וקשה לתאר את התרחבות הלב והתמלאות הנפש נוכח הפלאים, הנופים, האנשים והחוויות. נוכח הדברים שיש לעולם להציע לנו אם רק נרצה והקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לקחת הכל בשתי ידיים. 

עומר -
האיש הנפלא שלי, אני לא רוצה להביך אותו..
הטיול הזה עשה לנו מה ששנים ביחד אולי היו מייחלות ויכולות לעשות. כשאני חושבת עלינו לפני ואחרי ההרגשה היא כמו של תינוק שזחל והיום כבר יודע לרוץ (ולא, אנחנו לא בהריון). אם היו לי חששות לפני הטיול, הן נגעו ברובן מה יהיה בנינו ואיך נסתדר. אומנם, לא אתיימר וגם לא ארצה לומר שלא היו בנינו ריבים, צעקות ואולי אפילו איזה ניסיון התנקשות פה ושם. אבל הייתה הרבה יותר אהבה, חברות, תמיכה, צחוקים, ריגושים חיבוקים וכיף. הוא היה בשבילי הכל וגם היום הוא הכל - אך בגולה הוא מילא תפקידים רבים בהצלחה מפתיעה. אני מרגישה שהיום אני מכירה אותו הרבה יותר וגם אוהבת אותו הרבה יותר.
אני לא יכולה שלא להודות לו על היותו מי שהוא ועל ההרפתקה המדהימה הזו שהוא רצה ואיפשר לי להיות חלק ממנה. לא הייתה עושה מסוג זה עם אף אדם אחר שאני מכירה ואיתו הייתי מוכנה למסע כל החיים. 
 
ואני -
האמת, הפתעתי את עצמי.
לא ידעתי שיש בי את כל מה שהיה בי במהלך הטיול ויותר מזה, לא ידעתי שאני אהנה מזה כל כך. והכוונה - לא ידעת שאני אהיה מסוגלת לרכב שעות ללא הפסקה, בכל מזג אוויר, ליפול ולקום ואז להרים את האופנוע, לפחד אך לא לעצור אלא לתת לאדרנלין לזרום ולרגש, לישון בשטח ימים שלמים, לבשל לא רע בכלל (בהתחשב בתנאים), להשתמש רק בשמפו וסבון קשה לגוף ולרגע לא להרגיש מחסור או רחמים עצמיים, לבלות עם עצמי ומחשבותיי שעות על גבי שעות בגבורה ולרצות עוד מסע כזה.
וזה אכן מסע, לא טיול או חופשה, מסע לארצות רחוקות, בדרכים נידחות, בכבישים מהירים ושבילים יתומים, בנוף מדברי, הררי, בג'ונגל ובשדות, בחום ובקור ולפעמים שניהם באותו היום. לפעמים בלי הרבה אוכל בכלל ולאחרונה ימים של שלוש ארוחות מלאות, שינה באוהל, בהוסטל או בבית של חבר טוב, שינה במיטה זוגית או לחוד על מיטות קומתיים, מקלחות משותפות או שאין מים בכלל.
מסע שלי ושל עומר כזוג אחד לקראת השני, לצד השני ומאחורי השני ומסע שלי עם עצמי שכנראה לא ייגמר לעולם.

Diego

tal y como pensamos que todo lo que se vio una gran sorpresa. nos hemos encontrado el hombre con el corazón más grande en todo el viaje. su nombre es Diego, en primer lugar nos encontramos con él en el norte de Argentina y de nuevo en contacto con él hace 2 semanas en Buenos Aires, ya que este hombre es increíble acogida como nos lo sabemos desde hace años.
No sólo que estamos invitados en su bonita casa, también nos introduce a todos sus grandes amigos y familia y nos mostró el verdadero hermosa Argentina.
Sus amigos - Patu, Karla y poco Luli nos trató como si estuviéramos familia y nos hizo sentir muy bien en su casa. Patu es un gran chef y tuvimos el mejor asado nunca - dos veces! y también se reunió con el maravilloso y Gabby Marselo y Dani que nos ayudaron a comunicarse y son tan bonita y agradable.
tenemos no son suficientes palabras para decir lo que esto significa para todos nosotros. en este viaje que tiene gran experiencia - algunos de ellos son de la naturaleza y el viaje en sí y algunos de ellos son de la gente que encontrarás. y seguro - nos reunión Diego, es una de las mejores experiencias de este viaje.
Sólo podemos esperar que un día Diego llegará a Israel y que se abre nuestro corazón y nuestra casa para él la forma en que hizo para nosotros. Es inspirador para conocer gente como él, con ese gran corazón y el alma, con la felicidad interior y bondad, con tanta generosidad. Gente como Diego, y al igual que sus amigos te hacen creer en lo bueno que hay en este mundo y en la amistad. Sólo podemos decir gracias y enviar nuestro amor con una gran esperanza de que se trully reflejar lo que queremos decir. una cosa es segura, Diego seguirá siendo nuestro amigo para siempre y que siempre lo aprecian y el gran momento que tuvimos aquí, en nuestra mente. Diego, que te amo, nunca te olvidaré, y estamos a la espera de que vengas. Omer "Osman" y Gil

 

 

 

 

Just as we thought we saw everything we got a big surprise. we have met the man with the biggest heart in the whole trip. his name is Diego, first we met him in the north of Argentina and we contact him again 2 weeks ago in buenos aires, since than this amazing man is hosting us like we know him for years.
Not only that we are guest at his lovely home, he also introduce us to all of his great friends and family and showed us the real beautiful Argentina.
His friends - Patu, Karla and little Luli treated us like we were family and made us feel great at their home. Patu is a great chef and we had the best asado ever there - twice! and we also met the wonderful Gabby and Marselo and Dani who helped us communicate and were so lovely and friendly.
we have not enough words to say what this all mean to us. in this trip you have great experience - some of them are from the nature and the trip itself and some of them are from the people you meet. and for sure - us meeting Diego, is one of the best experience of this trip.
We can only hope that one day Diego will come to Israel and we will open our heart and our house for him the way he did to us. It is inspiring to meet people like him, with such an huge heart and soul, with inner happiness and kindness, with such great generosity. People like Diego, and like his friends make you believe in the good that there is in this world and in friendship. We can only say thank you and send our love with a big hope that it will trully reflect what we mean. one thing is for sure, Diego will remain our friend for ever and we will always cherish him and the great time we had here in our mind. Diego, we love you, we will never forget you, and we are waiting for you to come. Omer "osman" and Gil

אושוואיה עד לבואנוס- שנייה לפני הסוף

סרט מימין - כולל הרפתקאה מסמרת שער לקראת סיומו -יתכן וזה הסרט התחתון, תקלה במערכת

זהו זה, המנוע הודמם והתקרר, ממש וכמעט נגמר המסע, או לפחות החלק הרכוב שלו.
הדרך מאושוואיה לבואנוס איירס זוכה לתואר המפוקפק - " הדרך המשעממת על פני האדמה"- שלושת אלפים ושש מאות קילומטרים של כלום צרוף, אדמה שטוחה מכוסה בעשב חום וזהו.
עשינו אותה ב- 6 ימים של עינוי סיני, לפחות היינו עם עוד זוג, טל ואלון היקרים כמו שנאמר-צרת רבים חצי נחמה
מוקד עניין אחד היה בדרך- חצי האי ולדז בו ניתן לראות לוויתנים (בעונה ואנחנו לא היינו בעונה), כלבי אריות ופילי ים, ופינגווינים- מושבת הפינגווינים הגדולה בעולם מחוץ לאנטרטיקה נמצאת בסמוך.
הפינגווינים הללו הן חיות חמודות להפליא, הולכות לאט ומוזר על היבשה (מתרחקות עד 800 מטרים מהים לקינון) ובים שוחות כמו טורפדו. הן גם חברותיות- תתקרב אליהן והן יסתכלו במבט סקרן בראש מוטה הצידה.

ההגעה לבואנוס סימנה את סוף המסע, סוף שאינו מאפיין שום דבר ממה שחווינו בטיול- עיר אירופאית לחלוטין בהיבט הארכיטקטורה, חזות האנשים וכו' אך יותר תוססת וצבעונית מהן. לא מדמה כלל אף עיר בה ביקרנו בטיול.
אם הייתי עושה את הטיול עוד הפעם הייתי משנה דבר אחד- מתחיל אותו מהסוף להתחלה, פחות כיף לסיים בארגנטינה המשעממת ברובה..
לא נרחיב את הדיבור על בואנוס למעט על ביקור במשחק של בוקה ג'וניור- אלופת ארגנטינה הידועה בקהל האוהדים ה"מטורף" שלה, ולא פלא- כמות הסמים שעישנו ביציע שלנו (יציע השרופים) יכולה למסטל את השפוי באדם, לנו אגב לא הציעו..
נראה שלא יותר מדי מעניין אותם מה קורה במשחק, הם באים להתפרק, לשיר ולרקוד. אין קללות ויריקות רק שירים,   שירים ועוד שירים.

השכונה לה בוקה עצמה, אגב, שכונת פחונים ענייה, אך צבעונית מאוד וברחוב התיירותי שבה רוקדים טנגו ברחובות, נחמד.
ביקרנו גם במפלי האיגואסו, לשם לקחנו אוטובוס מפנק של 15 שעות כיוון. לגבי המפלים עצמם ובכן, כמו שיש את הקרחון הכי גדול, מדבר המלח הכי גדול, הכנסייה הכי גדולה וכו', יש את המפלים הכי גדולים שלאחריהם כל מפל נראה כמו זרזיף  עלוב

זהו זה, עוד שבועיים בארץ, פוסט סיכום יהיה בקרוב.
אגב, מישהו מחפש אופנוע לקנייה? 

צ'או
 

ואלו הן המדינות שביקרנו בהן במסע

סוף הדרך, מונה מיילים 21250-22750

לפני שנגיע לקטע החשוב והמרגש עוד עברנו כמה חוויות מהנות יותר ופחות כיאה לפיינל של הארוע הזה...
פיץ רוי
רוטה 40, או אם תרצו דרך 40, הארגנטינאית היא דרך אגדית שחוצה את כל המדינה העצומה הזו מצפון לדרום בצידה המערבי, ממש בשיפולי האנדים, בדיוק איפה שכל הנופים היפים. בחלקה הצפוני ישנם חלקים סלולים אך בדרום זהו שביל בלבד. בפטגוניה השביל שומם ונידח.
אחרי שקנינו דלק בג'ריקן ממישהו באיזה חור כי נגמר שם הדלק בתחנת דלק הגענו לקטע שנחשב אימת האופנוענים עקב רוחות עזות וקוליסים עמוקים אך הרוחות היו חלשות ותיק תק הגענו לעיירה בשם אל צ'אלטן שיושבת מתחת להר הפיץ רוי- הר גרניט עצום ורב רושם שרואים עוד ממרחק של עשרות קילומטרים. לאתר הקמפינג בעיירה יש את הנוף הכי טוב כך שכשקמים בבוקר בזריחה ומקבלים ברכת בוקר טוב בדמות הרכס המדהים הזה המואר באורה האדום של השמש העולה

אל קלאפטה
האטרקציה הבאה והקרובה על הדרך היא אל קלאפטה. בדרך לשם כבר פגשנו את הרוחות המדוברות והידועות לשמצה- פשוט רוחות מטורפות שמלוות אותנו עד היום,  40 קשר לפחות לדעתי  שכשהיא מכה בגב או בפנים זה לא נורא אולם מהצד זה מקשה מאוד על הנהיגה, בפרצי רוח אף מזיז את האופנוע כמה מטרים הצידה, הכי כיף לפנות החוצה מהרוח מרוח צד לרוח גב- היא עוזרת לאופנוע לפנות ובן רגע המאבק נפסק ויש שקט, למרות שנוסעים 100 קמ"ש שומעים את המנוע כאילו עומדים במקום. קונדורים, הציפורים הדורסות הגדולות בעולם, עומדות בריחוף יציב לצידנו עם הרוח הזו-מדהים

עם ההגעה לעיירה פגשנו את רנה, ידידנו הלוקסמבורגי משכבר הימים, איתו היו לנו ימים משותפים מהנים בקולומביה, וביחד איתו פגשנו את תיירי משוויץ שהתחיל לרכב במקסיקו לפני שנה ומשהו בדרכו להקיף את העולם. אין לו מגבלת תקציב או זמן, הוא עסק בנדל"ן וכיום השכירות של הנכסים מקיימת אותו בקלות עד אין סוף, כך הוא תכנן ובנה את חייו בעשורים האחרונים.
האטרקציה החשובה ליד העיר היא קרחון פריטו מורנו, ¨הקרחון המתנפץ¨, קרחון עצום בגובה 60 מ' שמתקדם 2 מטרים ביום מה שמפיח בו  חיים של ממש- הוא משמיע רעשים, חורק (אני נשבע ששמעתי אותו אומר ¨אחחח¨), נסדק ובעיקר מתנפץ- נופלות ממנו חתיכות בגדלים שונים- מגודל אדם או כדור ועד חתיכות בנות טונות רבות. ממש מדהים

ביציאה מהעיירה, לאחר 30 ק¨מ, פנצ'ר נוסף בגלגל האחורי. הצמיג היה קרוע (סיפור ארוך), גיל תפסה טרמפ חזרה ואני חזרתי בנסיעה על האופנוע עם הצמיג הקרוע בנסיעה מגבלתית בתנאי הרוח שהיו. מכיוון שאין צמיגים לאופנוע בעיירה הפתרון היה לקחת אוטובוס של כמה שעות לעיר הגדולה הקרובה, לקנות צמיג ולחזור.
טורס דל פאינה
הפארק אולי הכי נחשב ביבשת ומושך אליו טרקרים מכל רחבי העולם בהמוניהם. הטורסים, מגדלים, הם האטרקציה המרכזית- דומים לפיץ רוי, שלושה מגדלי גרניט גבוהים וסביב הרכס כולו רשת שבילים פופולריים.
ביום הראשון ישנו באוהל על שפת אגם עם נוף לרכס שרק מדי פעם בצבץ מבין העננים. בלילה היה קשה עם רוחות עזות אך לפחות שם היה מחסה לאוהל מהרוח, להבדיל מהאתר הבא...למחרת המשכנו לאתר אחר, אני הלכתי להליכה של כמה שעות, הרוח היתה חזקה מאוד וירד גשם, מה שלא הפריע להמוני מטיילים לצאת לדרך. לא ראיתי יותר מדי בהליכה הזו..בדרך חזרה בקטע מסויים של שיא גובה מקומי נשבה רוח חזקה במיוחד (הכי חזקה שהרגשתי בחיים), כשלפתע ראיתי בחורה שרועה על הרצפה ונאחזת בציפורניה באדמה...כמובן שעזרתי לה לקום, והמשכתי. הגעתי לאוהל רטוב אחרי איזה כמה שעות הליכה והתפקעתי מצחוק, האוהל כולו עקום ושבור בחלקו וגיל בפנים עם כל התיקים וכל מה שהיה בסביבה ומנע מהאוהל לעוף. החלטנו בכל זאת להשאר שם ללילה, ואיזה לילה זה היה! מראש היה ברור שזה הלילה האחרון שאנחנו נשתמש באוהל המצ'וקמק שקניתי בוול מארט לפני יותר מחצי שנה, והלילה הזה היה שירת הברבור שלו..אין ספק שהוא נתן את הנשמה, המסכן, ברוחות העזות והגשם המטורף- נכנסו מים והוא כופף לגמרי ברוח אבל שרד כמו גיבור לפני שקופל והושלך כלאחר כבוד לפח הקרוב..אחד הלילות

טיירה דל פואגו
הקטע הכי דרומי במסע הגיע סוף סוף, טיירה דל פואגו, ¨ארץ האש¨, קבוצת איים המצביעה על מיצר מגלן ונחלקת בין צ'ילה וארגנטינה- קצה העולם הדרומי.
בשביל לחצות לשם צריך לקחת מעבורת, רוחות כל כך עזות שהיא מצביעה עם האף איזה 30 מעלות מכיוון השיט לתוך הרוח על מנת להגיע למקום הרצוי.
משם עוד 450 ק¨מ עד אושוואיה. מתחילים להתרגש. ב 100 ק"מ האחרונים אני משחזר בראש את כל הדרך מאז שיצאתי מהבית של לואיס ואיימי בסן דיאגו לפני כמעט 7 חודשים. לא יהיה פה סיכום, נשמור אותו לבואנוס איירס שם יודמם האופנוע לאחרונה, או לארץ- יותר מדי חוויות, הרפתקאות, קשיים וההתגברות עליהם, ובעיקר אנשים, דרכים ונופים.
רק זכרונות טובים.
ובג'י פי אס העיר מתקרבת והמחשבות רצות, והופ אנחנו פה , 34627 קילומטרים בדיוק של נסיעה דרך מרכז אמריקה ודרומה עד לכניסה לאושוואיה, והעיר לא התכוננה, למרות שהודענו מראש- אין שטיח אדום, או דגלים ואפילו לא תזמורת צנועה אך יש משהו הרבה יותר חשוב- מן תחושת סיפוק שעשינו זאת, וזה לא שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, למרות שהיו קשיים לא מעטים בדרך זה היה (ועדיין) הדבר הכי מהנה שעשיתי, אולי בזכות הקשיים הללו. אך בעיקר,  ולדעתי מפה מגיעה תחושת הסיפוק האמיתית, זוהי סופה של הגשמת חלום אישי עתיק, וכמה פעמים יוצא להגשים כאלה בחיים?
ונשאר עוד קצת- דרך מספר 3, זו שתוביל אותנו עכשיו 3100 ק¨מ צפונה לבואנוס איירס (משם נכתוב בפעם האחרונה), לוקחת אותנו עוד 20 ק¨מ מאושוואיה לנקודה הכי הכי דרומית בעולם שניתן להגיע אליה בנסיעה על רכב גלגלי- ממש קצה העולם, יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.. וכמובן "סוף הדרך"- באופן מילולי וגם תרתי משמע כי באמת היה ממש ממש סוף
 הדרך

סוף העולם שמאלה זה כבר לא רק מושג.. אתמול היינו שם.. יש שם סופר מאוד גדול.
אבל זה כבר הסוף ואני אתחיל קצת לפני..
קצת לפני סוף העולם כבר מתחילים להרגיש שוב את השטח, יותר דרכי עפר, מזג אוויר קיצוני שמשתנה כמה פעמים ביום, רוחות פרצים שעושות שמות לשיער (אה, הן גם מקשות מאוד על הנהיגה והרכיבה באופנוע) ואנשים שמתחילים להיות קצת יותר הזויים (אחרי הכל הם גרים בסוף העולם).
אני כמובן לא אפרט את כל קורדינטות המסע כפי שחברי המלומד עושה אבל אני חייבת לספר על הקרחון המתנפץ המדהים באל קאלפטה.
באל קאלפטה, שהיא עיירה תירותית ומקסימה, פגשנו במקרה, ממש כמה דקות לאחר שהגענו, את רנה (הלוקסמבורגי שטיילנו איתו בהתחלה בקולומביה). זו הייתה פגישה מרגשת למדי, ממש כמו לפגוש חבר טוב ומוכר. הלכנו לישון באוהל לצידו באתר קמפינג בעיירה. יש לציין שאתרי הקמפינג האלו מפנקים מאוד וכוללים מקלחות חמות, שירותים, אזור גריל ושולחנות ואפילו שקעי חשמל. ככה שאנחנו לא כאלה גיבורים. ביום שלמחרת, שמנו פעמינו לקרחון המתנפץ. יצאנו לפארק מוקדם מאוד בבוקר (6:00 בבוקר) כי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו בדרום אמריקה - גם אנחנו יודעים שרוב הפארקים נפתחים בשמונה ואפשר להיכנס ללא תשלום אם מגיעים לפני ושהנוף תמיד יפה יותר כשהוא חינם.
הקרחון הזה הוא יצור ענק ומרתק. כבר מהדרך אפשר להבחין במרבד עצום, מחוספס וקוצני שרובץ לאיטו במי קרח. מהחנייה כבר שומעים את קולות הפיצוץ של חתיכות הקרח שנופלות למים ואת האנחות שהענק הקפוא הזה משמיע עם כל תזוזה (אני מוכנה להתערב שהוא פולני).
המראה כל כך מהפנט שאי אפשר שלא לבלות שם שעות בציפייה לחתיכה הבאה שתיפול. אנחנו בילינו שם את זמננו בהתערבויות על החלק הבא שיצנח מטה ואני חייבת לציין שאני אפילו חזיתי נכון את אחת התתמוטטויות (ואל תאמינו לעומר). באמת אחד מפלאי הטבע היותר מרתקים ומהפנטים שיש.
לאחר מספר ימים באל קאלפטה שהתאפיינו בעיקר בארוחות בוקר מפנקות שחבר נוסף שוויצרי הכין וערבי אסאדו פרועים מלאי בירה (שהינה התחליף הזול לקולה) החלטנו להפרד. חיבוקים נשיקות ויצאנו לדרך. אחרי כחצי שעה - פנצ'ר. ברוח מטורפת עומר עמל להחליף את הצמיג כשלי נותר רק להביט בו ולהציע עזרה עקרה(שהרי ברור שאין לי מה לעשות וברור שלא כדאי לי לדבר עם עומר ברגעים האלו ויחד עם זאת גם ברור שעלי להציע עזרה). בסוף באמת עזרתי.. קצת.. לאחר שהתברר שיש לנו פנצ'ר גם בפנימית הנוספת (שימו לב בבקשה לז'ארגון המקצועי) החלטנו לשוב לאל קאלפטה. אז עזרתי כשתפסתי טרמפים חזרה לעיר עם התיקים הכבדים והמאוד מלוכלכים שלנו. כל אחד עוזר במה שהוא יכול, כל אחד טוב במשהו אחר וההבנה הזאת הינה סגולה לזוגיות טובה.

מבחינתי סוף העולם הגיע לקיצו כמה ימים כבר לפני אושוויה, עת נותרתי מיותמת להאבק על חיי ועל חיי האוהל הישן שלנו, שלא שרד את האירוע. מאל קאלפטה שמנו פעמינו לפארק הלאומי המפורסם ביותר של צ'ילה שמהרגע הראשון הוא לא בא לי טוב. מי בכלל רוצה לטייל בפארק בקור כלבים, רוח פרצים וגשם. בטח שלא אני, אבל מסתבר שאני לא לבד.
בלילה הראשון ייחלתי להיות זקן צרפתי. שכן באתר הקמפינג שלנו היו זקנים צרפתיים שבאו בקבוצה מאורגנת עם טבחים, אוהלי ענק ושכרו מבנה עם אח מחממת! ואנחנו ישנו באוהל הקטן מאוד שלנו, צפופים וחבוקים אכלנו ספגטי עם רוטב מוכן. ביום שלמחרת מזג האוויר לא השתפר, אך זה שאיתי רצה מאוד לעשות את מסלול ההליכה הקצר ולראות את מגדלי הגרניט המפורסמים של הפארק. כמו במקרים רבים, גם הפעם לא הבנתי אותו ושילחתי אותו לשלום עם נשיקה והבטחה שהאוהל ואני נחכה לו בשובו. לו רק ידעתי אז שאחד ממוטות האוהל נשבר ללא תקנה.התחלתי להרכיב את האוהל, דבר שעשיתי כבר מספר פעמים לפני לבד, אלא שאז החל מזג האוויר להתדרדר ורוח מטורפת החלה לנשוב בליווי גשם קצוב. אז כאמור גם גיליתי שמוט אחד נשבר לחלוטין, הדבקתי אותו עם המסקנטייפ חבלה שיש לנו ובקושי רב הרכבתי את האוהל. האוהל שלנו שבדרך כלל נראה כמו איגלו קטן וחביב דמה עכשו יותר למתומן עקום. כל קירותיו נטו כלפי פנימה וכדי לתמוך בהם הכנסתי את התיקים וכל ציוד אחר שהיה לנו לתוכו, כשזה לא הספיק אספתי כמה בולי עץ ושמתי בכל פינה של המתומן. כמה הועילו כל פרקי מק'גיוור שבהם צפיתי עם אחי. כשעומר שב מהמסע הוא מצא אותי בקושי בתוך האוהל העמוס. בלית ברירה החלטנו לבלות שם לילה. רוב הלילה עומר החזיק את קיר האוהל בעזרת ראשו ואני תמכתי עם המצח ותפילות. מזל שהייתה ירידה קלה בקרקע כך שרוב המים שחדרו פנימה מהגשם ניקוו באזור כפות הרגליים שלנו. האוהל נאבק בגבורה מעוררת כבוד וערכנו לו הלוויה ראויה עת הוא נקבר בפח האשפה שבפארק.
הדבר הטוב ביותר שיצא מן האירוע הוא לא שהפסקנו לעשות קמפינג אלא שקנינו אוהל - וילה מפואר, שהוא גם הרכוש המשותף הראשון שלנו ביחד ואתמול עשינו לו חנוכת בית. מפנק, אין מה לומר. עומר אפילו יכול ליישר את הרגליים.
זה אומנם סוף העולם אבל לא סוף המסע. סוף המסע עבורי מלא בבגדים חדשים, מקלחת עם מרכך ושמש בשמיים ובלב. כן,לא קל בסוף העולם.. אבל האמת שגם סוף העולם לא כזה נורא.
אם תיקחו בסוף העולם ימינה יש שם גלידריה ממש טובה.

קרטרה אוסטרל- החזרת עטרה ליושנה, מונה מיילים 20000-21250

יום הולדת 61 ליעקב
היה קשה לעזוב את ברילוצ'ה המפנקת. שהינו שם 4 ימים בהם לא עשינו יותר מדי חוץ מלבלוס וטיול יום אחד עם האופנוע באזור המדהים הזה בו גם ניסינו לטפס על אתר סקי גדול, ועלינו על המסלולים עצמם שבעונה זו אינם מושלגים עד שבאמצע המדרון אחד העובדים אמר לנו שאסור לנו להיות שם אז נאלצנו לרדת .

 

ביציאה דרומה המשיכו  הנופים המרהיבים של האגמים, הנהרות והאגמים המושלגים ולאחר נסיעה קצרה הגענו לאל בולסון - עיירה היפית קטנה ונחמדה עם שוק סטייל נחלת בנימין, אך נזכור אותה בעיקר בזכות הקינוח המעולה שאכלנו שם שנכנס גבוה לרשימת הקינוחים המוצלחים. מעט בהמשך הדרך נמצאת עייירה קטנה עם הוסטל מצויין בבעלות ישראלית שם בילינו בעיקר עם עומר ושרון, זוג שפגשנו. שחייה בנהר הסמוך הייתה מרעננת אך שם גם נשבעתי לאשכי, שהתכווצו לגודל בוטן, לא עוד שחייה במים קפואים.

 

 x

מעט דרומה משם פגשנו פארק לאומי מדהים ביופיו וגם דליל בהרבה מאנשים לעומת האזורים הצפוניים יותר. בעודנו מחפשים מקום לקפינג עוררנו התעניינות רבה בקבוצת אנשים מבוגרים מקומיים שהרעיפו עלינו שאלות רבות. החלטנו להקים את האוהל על שפת האגם 300 מטר מהם, אך לא היה שם סופר  קרוב ונתקענו בערך רק עם מרק ותו לא...הצעתי שנלך לעמוד ליד הקבוצה שפגשנו קודם והם כבר יזמינו אותנו, זה עבד, ועוד איך!! מתסבר שהם נפגשים כל שנה בהרבה שנים אחרונות באותו תאריך ובאותו מקום, כולם עם קרוואנים. נפלנו כל יומולדת של אחד החבר'ה בשם יעקב שחגג 61 קייצים כך שהחגיגה הייתה כפולה ומכופלת- אסאדו, סלטים, יין, בירות וכמובן קינוחים- הרעיפו עלינו אוכל ואהבה בכמויות שלא הרגשנו כבר כמה חודשים טובים, הם נכנסו גבוה לרשימת ה " אנשים -טובים -באמצע- הדרך" שפגשנו לאורך הטיול

קרטרה אוסטרל
אחת משתי הדרכים המפורסמות בדרום אמריקה ובעולם בכלל ונחשבת לאחת היפות שבהן. בתרגום חופשי- "הכביש המהיר הדרומי". דרך עפר שחוצה את צפון פטגוניה הצ'יליאנית, אחד האזורים הנדחים במדינה. בחורף מזג האויר קיצוני, מינוס 30 מעלות צלסיוס ושלג רב, מחייב את התושבים לאורח חיים עצמאי. בקיץ מזג האויר מתייצב ומתחמם יחסית ומאפשר התניידות פשוטה יותר. דרכי הניוד הפופולריות לתיירים הינן רכב שכור, אופניים (עד לפה מגיעים המשוגעים על האופניים) וטרמפים- תחביב נחמד לעשות שלום לטרפיסטים בצד הדרך ומיד לכסות אותם באבק. הם צריכים מזל כי התנועה תנועה ומדלדלת יותר ככל שמדרימים עד שמגיעים לויה אוהג'ינס, הקצה הדרומי חסר המוצא של הדרך, שהגענו בסמוך אליו.

עיר אחת בת 4000 תושבים בשם קואיקה יושבת במרכז ורק בסביבתה כביש סלול, כשמתרחקים ממנה מעט צפונה ודרומה אומרים להתראות לאספלט ושלום לעפר, דווקא באיכות לא רעה ברובו.
מלבד העיר מקשרת הדרך בין עיירות קטנות, כפרים מבודדים וחוות נדחות.
מיד עם החציה לצ'ילה פגשנו נהר בגוון שמגדיר מחדש את הצבע "טורקיז", כל כך טורקיז שזה נראה לא טבעי. לאחר הספתח המרשים הגענו למעיין חם "סודי" אליו קבלנו הוראות הגעה מפורטות עוד בקולומביה מעדי הגיבור

אבל מה יש בדרך הזו שמצדיק את ההילה שאופפת אותה? דבר ראשון הנופים- יערות, נהרות ואגמי טורקיז, והקרחונים - גושי קרח שיושבים על ההרים ובוהקים בצבעם התכול. דבר שני- דרך העפר שמקשה על הניוד וההגעה, לא תמצאו פה המוני מקומיים בקפמינג כמו במחוז האגמים. דבר שלישי ומבחינתנו אולי הכי חשוב- הדרך הזו השיבה לנו את תחושת ההרפתקנות שעזבה אותנו ביציאה מבוליביה, זו שמכניסה כל כך הרבה פלפל לטיול הזה, והדרך הזו הצליחה להחזיר עטרה ליושנה במסע המתקדם שלנו, ועל כך אנו מודים לה. אמנם הדרך באיכות יחסית טובה, רואים תיירים פה ושם ואפילו כתוב עליה פרק בלונלי פלנט, רחמנא ליצלן, אבל למרות כל אלו יש בה איזו אוירת חלוציות. אפילו לתקן פנצ'ר כשקרחון כחול משקיף ממעל זו חוויה נחמדה

העיירה הדרומית ביותר אליה הגענו היא קלטה טורטל- עיירה שבנוייה עולה מעץ, ואני מתכוון במובן המילולי. מחנים את הרכב בכניסה לעיירה ומתחילים ללכת על גשרי עץ המהווים רחובות המקשרים בין הבתים שגם הם, כמובן, עשויים מעץ. מיוחד ומעניין מאוד.

ומיד בסיום הקרטרה אנחנו מדלגים שוב מעבר לגבול לדרך אגדית נוספת- רוטה 40 הארגנטינאית אותה כבר פגשנו מספר פעמים בצפון המדינה והיא תיקח אותנו לדרום פטגוניה. וכבר בחצייה לארגנטינה, במעבר גבול נידח, שביל שומם בו לא ראינו אדם במשך כמה שעות שהוביל אותנו לעיירה קטנטונת אך אסטרטגית מכיוון שיש בה את תחנת הדלק האחרונה ב 300 ומשהו קילומטרים הבאים, אבל הגענו ונגמר בה הדלק...ממש בוליביה..איזה כיף!!
ואנחנו כבר דרומיים- השמש שוקעת לאחר עשר בלילה, ההרים לא ממש גבוהים מעל פני הים אך למרות זאת מעטר אותם קרחון או לפחות קצת שלג (אפילו עכשיו בשיא הקיץ), וממש במרחק יריקת לאמה מפה, הג'י פי אס מראה פחות מ 800 ק"מ קו אווירי, יושבת לה העיר הדרומית ביותר בעולם, ואולי חשוב מכך - הנקודה הדרומית ביותר במסע שלנו, אושוואיה. תתכונני, אנחנו מגיעים

 

 המטרה היחידה בחיים היא להיות מה שהננו, ולהיעשות למה שאנו מסוגלים להיות, רוברט לואיס סטיבנסון

בטיול הזה או יותר נכון לומר במסע, יש יותר מנופים מדהימים והרפתקאות ואפילו יותר מהאופנוע או מעומר וממני.. כן, כן, יש פה גם אנשים אחרים. ובזמן האחרון האנשים האלו מרגשים אותי, גורמים לי לחשוב ומציתים משהו בתוכי. כמובן שלא כל האנשים! הישראלים בעיקר גורמים לי לעצבים ומציתים לי רק את הפתיל הקצר. זה התחיל ביום ההולדת של יעקוב (אחר, לא הקדוש) הגענו לאחד מהפארקים הלאומיים שיש בארגנטינה וחיפשנו מקום בו נוכל להתקין את הסוויטה שלנו (ראה ערך: האוהל הפצפון והזול שלנו). איך שהגענו לגדות הנהר עטו עלינו מספר ארגנטינאים חביבים בשאלות על האופנוע, ענינו בנחמדות בעוד קיבתנו מתהפכת נוכח ריחות האסדו באזור - זהו, זיהינו פוטנציאל. הבטחנו לחבורה שנשוב והלכנו להקים את משכננו. לאחר 2 דקות, מאחר והמשכן קטן להפליא, שמנו פעמינו לכיוון הגריל כאשר בליבנו תקווה כי נזכה לאכול היום משהו ערב יותר מאשר מרק משקית. עומר עטה את פרצוף ה¨סומלי הרעב¨ ואני את חיוך ה¨אשמח לנשנש¨ ולדרך יצאנו.. לא עברו יותר מכמה דקות עת פנה אלינו יעקוב והזמין אותנו לחגוג עימו. אין מה לומר הארגנטינאים יודעים לחגוג! אכלנו שלושה סוגי בשר, שתינו לפחות שלושה סוגיי יין שונים וקינחנו בשתי עוגות . חוצמזה רקדנו (טוב רק אני, קצת) ושוחחנו (עד כמה שיכולנו והבנו) ובעיקר נהננו מאוד. כל החוויה הזכירה לי קצת את יום כיפור בכינרת עם אחיות של אבא שלי והילדים, רק שפה לא היו ערסים ולא חיפשו זהב. החבר'ה האלה ריגשו אותי כל כך, הם גרמו לנו להרגיש בבית וחלק מהמשפחה ונפרדנו מהם בנשיקות וחיבוקים. בהמשך הדרך, באחת מעיירות הקרטרה הזנוחות, גם כאשר עשינו קמפינג (אני הפכתי לקמפרית רצינית ומומחית לכיבוס בנהרות, אם מישהו מחפש כובסת נהרות אני אהיה פנויה באפריל) פגשנו עוד ארבעה רוכבי אופנועים, שתיים מתוכן נשים. כן, שמעתי על הרבה נשים שרוכבות פה על אופנוע, אך עוד לא יצא לי לדבר עם אחת. שתי הגברות האלו הפתיעו אותי לטובה וגרמו לי לחשוב שגם אני יכולה. אז כן, עלי להתוודות, בזמן האחרון מתגנב לליבי חשק. חשק לעלות על אופנוע משלי! אולי זאת הקסדה שלוחצת על הראש אולי ניחוח האגזוז שמערפל את מוחי ואולי זו סתם גחמה שתסתיים בארץ אבל אני אומרת לכם - בא לי! אבל האישיו (באנגלית) הוא לא האם אעשה משהו בנידון או שאלו רק דיבורים באוויר העיקר פה היא ההרגשה. כמו רבים אחרים נפלתי גם אני קורבן לתחושת החופש הנפלאה שאופפת אותך בטיול. ואני לא מדברת על החופש הזה שכולכם מקנאים בו - של לישון עד מאוחר, לא לעבוד ולאכול הרבה. זה בקטנה (סתאאם). אבל אני מדברת על חופש המחשבה שפתאום נוטשת את העיסוק המחשבתי הרגיל של מה אני אעשה, במה אעבוד והאם אתחתן לפני גיל 30. וכאילו לפתע צצות מחשבות אסורות כמו אולי אטייל עוד שנה או אולי לא נחזור עכשו ונקנה עוד אופנוע או אולי עוד דולסה לצהריים והמחשבות מרגשות ומפחידות גם יחד, כי היה נראה שמסלול החיים כבר ידוע ומאורגן. אבל אחזור רגע לשתי הרוכבות שפגשנו. אני תמיד חשבתי (וזו טעות שחוזרת על עצמה) שכדי לעשות כזה טיול צריך לדעת לרכב או לאהוב ממש אופנועים (טוב, מודל החיקוי שלי הוא סופרמוש או מוטו) מסתבר שלא כך הדבר. למעשה, סיסליה בת ה-42 שמקיפה את העולם עם אופנוע לא רכבה בכלל לפני וזה פשוט נראה היה לה נוח. גם הבחורה השניה הייתה חסרת ניסיון לחלוטין. והן עושות את זה! פוגשים פה אנשים שעושים דברים מדהימים בלי לדעת כלום מראש, בלי שיהיה להם הרבה כסף או ידע. פגשנו זוג מבוגר מגרמניה שבנה במשך 6 שנים משאית מטורפת במו ידיהם במוסך בבית בה הם מתכננים להקיף את העולם (זה נהיה טרנד כזה) והיא באמת סוויטה! מעורר השראה! אני קוראת להורים שלנו לנסות את זה גם! לפני כמה ימים עומר אמר לי, אני יכולה רק להניח שזה היה כתגובה לקיטור, ¨מוש, החיים קשים, עוד מעט הטיול נגמר ועוד לא הבנת את זה?¨ שאלתי אם זה מה שהייתי אמורה ללמוד אז הוא ענה שזה תוצר לוואי. האמת שלא כל כך קשה לי וזה לא מה שלמדתי. מה שלמדתי הוא שכל אחד יכול לעשות כל כך הרבה. אבל הקושי האמיתי הוא לחלום ולהעז. וזה לא חייב להיות בהכרח משהו פופולרי כזה כמו להקיף את העולם, זה יכול להיות גם רק להקיף את המושב או להגשים חלום קטן. פעם אמרה לי מישהי שהמוטו שלי צריך להיות ¨רק המעיזים מצליחים¨ אני חושבת שהיא צדקה ואוסיף לזה גם משהו שסיסיליה (זאת שמקיפה) אמרה לי ובנימה פילוסופית אופטימית זו אסיים - ¨לכל אחד יש את הקילומטרים הראשונים שלו¨ (ממש זן ואומנות האופנוע)

מחוז האגמים צ'ילה וארגנטינה- מקום יפה לקפה- מונה מיילים - 20000- 18750

זהו- נגמרה ההתרחשות סביב הדאקאר, חזרנו להיות אנשים מן המניין ולא סלבריטי והכל שוב נרגע. עכשיו הגיע זמן לראות קצת נופים כי בנתיים בארגטינה הסטייקים היו משובחים והגלידה והדולסה כמובן, נכון- פה ושם גם היה איזה שביל נחמד אבל איפה חבלי הארץ המטורפים ששמענו עליהם וציפינו להם כ"כ הרבה ? אז שמנו פעמינו דרומה ממנדוזה ביחד עם רוכב ישראלי בשם מורן שעושה טיול בארגנטינה  על אופנוע, והתחלנו לחפש את הנופים. די מהר ראינו אותו מרחוק- ההר הכי גבוה בחצי הכדור המערבי, וגם הדרומי למעשה, 6959 מ' גובהו ושמו אקונגוואה, נעים מאוד, ותצטרכו לנדוד כל הדרך עד לרביע הצפון מזרחי של כדור הארץ כדי למצוא הר גבוה ממנו - וזאת למרות שהוא לא נכנס למועדון ה-  7000  מטר האקסקלוסיבי, ובטח לא ל-8000.צוציק

הדרכים בתחילה היו די משעממות אך הגענו די מהר לפנינה הראשונה- קניון אטואל- נהר מדהים בקניון עמוק כשמדי פעם הם בנו איזה סכר שיצר אגם יפה. לאורך הנהר כביש יפה שהפך לשביל עוד יותר יפה עד שהגענו לחלקו העליון לעיירה שיושבת על שפת אגם, שם הגענו למן דירת ארוח ובה הבעלים שאל אם אנחנו רוצים שהוא יפנה את המקרר, אמרנו שלא, ורק כשהוא הלך פתחנו את המקרר וראינו גופות ארמדיליו רבות. די מגעיל

 
גם שבילים שהמשיכו דרומה סיפקו נופים נחמדים אך התגלמות הטבע היפה האמיתית הגיעה כשחצינו את האנדים לצ'ילה ונכנסנו למחוז האגמים. אין מה לומר - אזור פשוט מדהים המתחלק בין צ'ילה וארגנטינה- עשרות אגמים בגדלים וצבעים שונים וכמובן בתפאורה שונה שכאילו מתחרים בינהם על עצירת קפה או לינת לילה שלך. בין האגמים יערות, שבילים וכבישים מפותלים ומעל כולם הרי הגעש- תמיד בצורה קונית מושלמת ובוהקים מלובן השלג המכסה רק אותם. הרעיון פשוט- בוחרים שביל במפה שפוגש כמה שיותר אגמים ונהרות ונוסעים איתו. מגיעים לאגם יפה, עוצרים להכין איזה קפה או סתם לשכב בשמש. מתחיל להיות מאוחר? מחפשים מקום להקים אוהל. בלילה מקוששים עצים למדורה ומבשלים משהו לארוחת ערב. האופנוע כל כך נייד ועביר ואנחנו כמו צב, הבית עלינו, אז אפשר ממש לבחור איפה נקים הלילה את בית חלומותינו (טוב, הבית לא כל כך חלומי אבל הנוף כן) ללילה הקרוב

בלב הצד הצ'יליאני של מחוז האגמים יושבת העיר פוקון. ידעתם שלמדינת ישראל יש קולוניות?
גם אנחנו לא, עד שהגענו לפוקון. לא ראיתי כזה ריכוז של ישראלים מאז יולי שעבר בתל אביב. מזעזע. אבל פגשנו שם את רועי  סדן שהתחיל לרכב על אופניים באלסקה לפני שנה וחצי בדרכו להקיף את העולם - תראו מה קרה לו
סתם- באמת אחלה בחור ושיהיה לו המון בהצלחה, אני מאוד מקנא בו ויש לו ספונסרים לזבל הקטן ואיתו, חברתו הלנה ועוד כמה אחלה ישראלים השהייה בפוקון הייתה נחמדה מאוד. העיר עצמה יושבת על אגם גדול ,כמובן,  ומעליה הויאריקה- הר געש מעשן ומושלג. העיירה בנויה היטב לתיירות וסביבה אטרקציות לרוב- טיפוס על ההר, מעיינות חמים, אומגות טרקים וכו'
שביל שיצא מהעיירה דרומה סוף סוף סיפק חווית רכיבה מאתגרת, ראשונה מאז בוליביה, עת הוא חצה יער עבות בעליות וירידות נחמדות, עד שהוביל למעבר גבול נידח (לרכבי 4 על 4 בלבד) בחזרה לארגנטינה  

ושוב אגמים ונהרות וקמפינג

עד שהגענו לברילוצ'ה- עיר הפינוקים הארגנטינאית- הבשר הכי טוב, הגלידות הכי טובות, חנויות ענק של השוקולד הכי טוב וכשאני כותב "הכי טוב" זה אפילו בסטנדרט ארגנטינאי שהוא הכי טוב מלכתחילה...כל כך מפנק פה שכבר לא נעים לי מעצמי, ולכן גם לא נשאר פה הרבה זמן
מה אני אגיד לכם- הנופים בצ'ילה וארגנטינה אכן מדהימים (והם עוד אמורים להשתפר עם הירידה דרומה), האוכל משובח, כאמור, השבילים אחלה וכו' וכו' אבל הכל קל מדי, פשוט מדי, חסר את החספוס הדרום אמריקאי של שאר היבשת, יש פה את התחושה שהכל יהיה בסדר גם אם אתה לא תהיה בסדר ואין פה את הג'ונגלים הגשומים של קולומביה עם החיילים החמושים, או את הרי האנדים האמתניים של פרו עם השבילים הנדחים והמתפתלים ובטח שלא את הקשיים של בוליביה הקשוחה שאת כל אלה כל כך אהבנו (ואולי רק עכשיו אנחנו מבינים עד כמה) וסיפקו לנו כל כך הרבה הרפתקאות. אולי הבעייה שפשוט התרגלנו לטוב (או לרע, תלוי איך מסתכלים על זה). אני מקווה שהקרטרה אוסטרל, דרך יחסית נידחת בצ'ילה אליה אנחנו נוסעים עכשיו, תספק קצת יותר הרפתקאות, כי אם לא- לא נשאר עם הרבה חוויות צרובות מצ'ילה וארגנטינה, רק עם זכרונות של נופים מדהימים ועם כרס ענקית

הפוסט הזה יהיה קצר. ובכן כגודל החוויות כך גודל הקשיים ואז יש לי יותר על מה לקטר ופה הכל כל כך טוב וכל כך קל שפשוט אפשר לומר את זה כך ואולי למרוח על זה דולסה דה לצ'ה וזה ממצה את ההרגשה. אבל בכל זאת...
כשכף רגלי ריחפה לראשונה מעל אדמת ארגנטינה הרגשתי שמצאתי את ביתי השני וכל מקום היה המקום שבו אני רוצה לבלות את שארית חיי. מרחבים ירוקים עטופים כמו מתנה בגדר לבנה עם עדרי סוסים בפנים וכסרט גגות רעפים אדומים על חווילות מטורפות. ביקשתי מעומר שיקנה לי אחד כזה ליום הולדת. הבעיה היחידה היא להביא לפה את המשפוחה והחברים. אך לצערי, גם אני מחזיקה בתכונה המאפיינת את רוב בני האדם אשר ניתן למצוא אותה באופן בולט במיוחד בקרב שבט הפולנים האסלים והיא - תמיד לרצות את מה שאין לך כרגע. ואם חלמתי בימים בהם כאב ישבני וחששה נפשי למקום כמו זה בדיוק, קל לי כעת, כשדעתי משובשת בעקבות הרעלת דולסה ובקר לחלום על מקומות קשים יותר. יחד עם זאת, אני שומרת לי את הזכות לשוב ולהתבכיין בחופשיות ולהתכחש לכל הכתוב פה, כאשר פי יחוש שוב את טעם האבק ונפשי תחשוש לקיומה (הערת המערכת). יש פה הכל מהכל ויותר מידי ביותר יקר. חסר פה האקשן, אי הוודאות והשטח. אומנם, אנחנו ישנים בקמפינג לא מעט ולא תמיד יש מקלחת או שירותים, תנאים שלפני המסע הזה היו נראים לי אלמנטרים ובסיסיים, אבל הנוף עוצר נשימה ומקנה הרגשה של צימר, לפחות.
אין מה לומר, סף הריגוש שלי עלה במספר דרגות. מה לעשות? כשאתה רגיל להרגיש שהנה, כל רגע, חייך הולכים להסתיים בנפילה דרמטית ואתה עסוק מרבית מהזמן בצפייה בחייך הקצרים חולפים - כביש עפר תיירותי למדי שאותו אנו חולקים עם אלפי תיירים אחרים הנוהגים ברכבי 4 על 4 פשוט כבר לא עושה לי את זה. זה רק עושה לי עודף אבק.
אני מרגישה שאני מתרככת (תרתי משמע) ומאבדת את קשיחותי. ואם כבר דיברנו על דברים רכים חייבים לדבר על הדולסה דה ל'צה. למען האמת יכולתי לומר פה כל דבר אחר וישר לקשר את זה לדולסה דה לצ'ה כי פשוט הכל פה קשור לזה. נראה לי שזה אחד מסמלי המדינה ואני מתפלאה שזה לא מופיע בדגל אולי זה מוזכר בהימנון הלאומי. פה יש דולסה על הכל, אפשר לומר שזה החומוס של הארגנטינאים אבל נראה לי שזה יהיה מעליב. ואנחנו כמו רומאים טובים נוהגים בהתאם לנהוג ואפילו על הצמיג הרזרבי שלנו הייתה מרוחה לה בגאווה דולסה דה ל'צה טובה. (הצמיג שימש לנו כמנשא למזון לקמפינג).
אז בסך הכל עוברים עלינו ימים רגועים למדי ואולי אפילו מידי, עטורי מזון ושנות צהריים, נטולי חששות לחיי (לעומר אין חששות כאלה) ויותר מלאי חששות למשקל, עמוסי תיירים ועברית ופחות לימודי ספרדית וכל זה יכול לבוא בתוך גביע ענק של גלידה עם סירופ דולצ'ה כמובן או כתוספת לסטייק מעושן. נא להזמין מקום מראש.

 

ארגנטינה- ערוץ החיים הטובים והסטייג' הראשון שלנו בדאקאר, מונה מיילים 17200-18750-

עם ארגנטינה התחלנו ברגל שמאל. כשהגענו למעבר הגבול מצ'ילה- פקידת המכס עיינה במסמך שח האופנוע שנתתי לה, קמה מהמושב ונעלמה למספר דקות. היא חזרה ביחד עם בחור גבוה- שמנמן ורציני, ששאל איפה מסמך הבעלות שלי. מסתבר שבארה"ב יש שני מסמכים- האחד כמו טסט בארץ והשני מסמך בעלות, והם לא בהכרח חופפים. ידעתי את זה אבל עד כה לא עשו לי בעיות. בכל מקרה, הסברתי לו שזה המסמך היחיד שיש לי ועברתי איתו 12 מדינות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הניף את אצבעו המורה והשמנמנה לכיוון צ'ילה, הכיוון הלא נכון. סנטיאגו- הבחור הקולומביאני שרכב איתנו (ועוד נחזור אליו), דובר ספרדית כמובן וגם נחש לא קטן, התחיל במסכת שכנועים ארוכה עד שלבסוף הבחור אומר "טוב, בואו נלך לראות את האופנוע". בעייה...אבדנו את לוחית הרישוי בסאלאר כך שהיה לי ברור שזהו זה. ואכן הסתכל השמנמן הגבוה והמפחיד על האופנוע, שאל היכן הלוחית, וברצף הניף שוב את אצבעו המורה מערבה לצ'ילה, וכך היא נשארה מונפת דקות ארוכות, או לפחות כך נדמה לי.
בשלב זה  אני כבר התחננתי, אבל הבעייה הייתה שהבחור היה רציני וחכם מדי בשביל לחפף אותו והבעייה היותר גדולה הייתה שהוא צדק. סנטיאגו ניסה וניסה עד שלבסוף הושגה פשרה- אנחנו הורשנו להכנס לשבועיים בלבד, וחויבנו לנסוע למשטרה בעיירה הראשונה לאחר הגבול ולדווח שנפלה לנו הלוחית באיזה מדבר באזור (כסת"ח). המסמך החשוב נשלח בנתיים לפה באדיבות טל, אחי היקר
אבל הנה אנחנו פה, בארגנטינה, והכל פה כל כך מסודר, קל וטעים...בעיר הגדולה הראשונה שהגענו אליה, סאלטה, התאוששנו מימי המדבר האחרונים בצ'ילה, ולא קשה להתאושש פה- גלידות מעולות בכל פינה, קינוחים חריגים, בשר הסטרי, חנויות מעוצבות- אירופה! ודולסה דה לצ'ה (ריבת חלב) בכל מקום ועל כל דבר אפשרי- לחם, גלידה, סתם ללקק, סטייקים ואחד על השני (סתם, את שני האחרונים עדיין לא ניסינו)... הנסיעה משם בדרך המזכירה את מאדים, עם צבעים צבעוניים וסלעים בצורות שונות, עד שמגיעים למישור אין סופי עם שטחים עצומים לגידול גפנים- אזור היין של ארגנטינה

.j
מתסבר שארגנטינה ברובה משעממת מאוד. ממזרח האוקיינוס האטלנטי שלחופו בואנוס איירס, במערב האנדים שהולכים ודועכים כשמתקדמים דרומה, בדרום המדינה יש כמובן את פטגוניה, אך באמצע רוב השטח מישורי, עצום ומשעממם למוות. במורדות ההרים פה ושם קטעי כביש יפים מאוד, חלקם שטחים ירוקים עם נהרות, אגמים ואחו וחלקם מדבריים וצבעוניים, חלק מהם בתמונות הקודמות.

סנטיאגו שהיה אמור לעזוב אותנו לאחר הסאלאר שינה את תוכניתו המפורטת להפליא (קובץ אקסל חריג שעבד עליו שנתיים וחצי) כדי להמשיך איתנו, למורת רוחנו (הנסתרת). רצינו להיות לבד וקשה לטייל עם שותף, בטח אם אנחנו לא באותו ראש והוא בן 54 עם מלא תמונות של בחורות ערומות על הלפ-טופ. אך לאחר שהגענו למנדוזה, קרה ארוע ששינה את מערכת היחסים בצורה בלתי הפיכה, וזה סיפור המקרה-
ביקשתי ממנו את המחשב שלו על מנת להעתיק תמונות שצילם, ובעודי מעיין בהן פתאום אני קולט תמונות שהוא צילם אותנו בזמן שהצלמנו בערום בסאלאר. באותו הזמן אמרנו לו שאנחנו הולכים להצטלם בעירום, התרחקנו כמה מאות מטרים והצטלמנו. הבחור הוציא את מצלמת הטלפוטו שלו מהתיק והחל מצלם אותנו כמובן ללא ידעתנו וללא ששמנו לב. תוסיפו לזה את העובדה שהוא בן 54, ויש לו בחורות ערומות על השומר מסך- בעייה. גיל, באומץ לב ראוי לציון, תפסה אותו לשיחה, אמרה לו למחוק את התמונות ויום למחרת הבחור נפרד מאיתנו בבושת פנים. להלן חלק מהתמונות המרשיעות

לפחות שוב נשארנו לבדנו מאושרים. העיר מנדוזה עצמה- עיר שנהרסה ברעידת אדמה ונבנתה מחדש עם תכנון עירוני מדהים- שדרות רחבות ומצלות בעצים גדולים, ככרות ירוקות רבות , פארק ענק ,תעלות השקייה עתיקות עם מים זורמים לצדי הרחובות ואחלה אווירה וגם מעיינות חמים מאוד קרובים

עוד יתרון אחד משמעותי לעיר הזו- היא ארחה יום אחד בדאקאר 2009
ראלי הדאקאר, הראלי שנחשב לקשה בעולם, אותו אחד שפעם התחיל בפריז ונגמר בדאקאר בירת סנגל, זה שגובה בדרך קבע קורבנות, ומושך אליו את הקשוחים שבגברים ל 10000 ק"מ של שטח קשה בקצבים מטורפים על רכבי השטח המושקעים ביותר שיש. השם דאקאר עדיין נשמר אולם המסלול הועתק השנה לצ'ילה וארגנטינה לאחר ששנה שעברה בוטל יום לפני המרוץ עקב איומים מאל קעידה (הטרוריסטים הזונות מגיעים לכל מקום). והנה התמזל מזלנו (או אולי זה הגורל?) וטיול האופנועים הגדול שלנו נפגש עם הפקת הענק הזו...איזה כיף
הרכבים יצאו מבואנוס איירס יום לאחר תחילת השנה האזרחית, ועשו הקפה בפטגוניה עד שהגיעו לפה.

הבאזזז סביב הדאקאר התחיל כמה ימים לפני שההפקה המטורפת הזו הגיעה למנדוזה, העיר בה חיכינו לה- שלטים ברחובות, שידורים בטלוויזיה המקומית, עלונים ונדמה שפתאום כולם יודעים הכל על הראלי ואיך קוראים לאמא של מארק קומה.
ביום עצמו עלינו על האופנוע ויצאנו מחוץ לעיר על מנת לקבל את הרוכבים, לאורך עשרות קילומטרים אנשים מחכים בשני צידי הדרך בקוצר רוח לאנשים שעד עכשיו לא ידעו על קיומם אך בזכות אל קעידה הפכו לגיבורים שלהם. ולא, לא מדובר בצעירים עם חולצות וכובעי KTM, אלא נשים וגברים מבוגרים, ילדים ומשפחות, ממש ראלי של כ-ו-ל-ם!
אנחנו התמקנו בתחילה בצומת מרכזית באחד הפרברים שם זכינו לתשומת לב נכבדת אגב בקשת חתימות ובקשות להצטלם ושם ראינו את המשאיות המדהימות נכנסות. לאחר שהתחיל לשעמם המשכנו עוד החוצה מהעיר בדיוק בשביל לפגוש את ראשוני הרוכבים ובינהם סיריל דספרה, שאמנם לא הולך לא מי יודע מה השנה אבל הספרה 1 תמיד מצטלמת הכי טוב. האופנועים אגב יותר מרשימים במציאות מאשר בטלוויזיה, הייתי מוכר כלייה בשביל להמשיך על אחד מהם עד לאושווייה..
מצחיק ומוזר לראות אותם רוכבים בקטע קישור על הכביש כאחד האדם, עוקפים מכוניות פרטיות, עוצרים ברמזורים ונותנים זכות קדימה...אנחנו כמובן ניצלנו את הפרצה, כי מתי עוד יצא לי לרכב סטייג' בדאקאר ? (לפחות לא בשנתיים הקרובות) עשינו אחורה פנה, תפסנו איזה רוכב ק.ט.מ (מספר 40, מישהו מכיר?) ונכנסו איתו לעיר. עכשיו- או שהמקומיים מעריצים זוג זרים שנוסעים על קי.אל.אר שמנמן ועמוס, וצמה בלונדינית מאחור... או שהם חשבו שאנחנו מתחרים מן המניין כי זכינו להערצה ששמורה רק ל..אמממ...רוכבי דאקאר..אז הנה אנחנו, על אופנוע שמן וחלש (כמעט כמונו עם כל הבשר והדולסה דה לצ'ה פה),  עם תיקים ופרוות כבשה על המושב, רוכבים בסטייג' (קטע) בדאקאר- הראלי הקשוח בעולם, כך שזכינו לתהילה השמורה רק לקשוחים שבגברים, והכל מתועד בסרט מימין- צ'פחות ידידותיות, מחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד (לצערי לא היו בחורות שהרימו את החולצה לקראתנו), זה היה קצת מביך אבל בהחלט משעשע וחוויתי
להבדיל ממחנות הענק עם המטוסים והמסוקים שזכרתי מצילומים מהראלי באפריקה, פה הם התמקמו בפארק גדול בעיר, הצופים שעודדו שעות ארוכות מאוד לאורך כל הדרך נעצרו רק בכניסה לשטח המגודר בו ניתן היה לראות מאהלים קטנים פזורים על פי הקבוצות.
את הצוות הישראלי היחיד שמשתתף השנה (במכוניות)-  אביב קדשאי ושותפו לצערי הרב לא הצלחנו לראות, בדיעבד הבנתי שהם לא הגיעו למנדוזה
למחרת רצינו לתפוס אותם בקטע הספיישל אולם מסתבר שלא קל להגיע לאחד כזה- גם התוכנית המקורית שפורסמה אינה תואמת למציאות, וגם חלק מהשבילים סגורים. מה שקורה בפועל הוא ששוב אלפי אנשים פרוסים לאורך הנתיב (שביל באיכות לא רעה) והרוכבים, שוב בקטע מנהלתי ולא ספיישל, עוברים מולם. קצת מאכזב אבל לא נורא, ולפחות יצא לי לצלם ממטר את התותח עם הקליבר הכי גדול- מארק קומה הספרדי ואף זכינו לטעום קצת מאבק צמיגיו ולשאוף את הפחמן מאגזוזו- כבוד
באתר אחד שוטר מקומי גם נתן לי להתקרב להיכן שלמקומיים הוא חסם את הדרך אז בכלל הרגשתי סלברטי
זהו, הם חלפו כלעומת שבאו, רק הפעם לכיוון צ'ילה, ומפה נלווה אותם דרך התקשורת
הייתה אחלה חוויה, עם מזל (גורל) שאיפשר את מפגש הענקים- הטיול והראלי.. ואולי אם ירצה השם והכיס , יום יבוא ואני גם אכנס ככה לעיר, על קי.טי.אמ מטורף, ואנפנף לחבר'ה לשלום. למרות ,שביננו, שגם על ה קי.אל.אר זה היה שווה, ולא הייתי צריך לאכול 10000 קלומטר של חרא בשביל זה...

כי זה השלב שבו הבטחתי לעצמי- אני עוד ארכב סטייג'ים בדאקאר, והפעם לא כמסתנן, והבטחות צריך לקיים - לא? אתם עוד תראו - אני עוד אחזור

 

ושוב מחמאות לזו שבאה אחרי- היא יותר קשוחה מאותם רוכבים, נראה אותם באים לחרמן מזדקן ומתעמתים איתו ככה

לנשים יש אינטואיציה, לא יעזור.
הן מרגישות שכמשהו או מישהו לא בסדר, אבל זה קשה להסביר כי זו רק תחושה פנימית שמשהו לא מסתדר. לגברים אין אינטואיציה, לא יעזור. הם לא מבינים מה זה, הם חושבים שאת סתם אוכלת סרטים ולא מאמינים בזה. הם צריכים הוכחות, דוגמאות, ראיות ובמיוחד עומר שלי, שיחייה, אין הוכחות - אין על מה לדבר.
מזל שיש לי הוכחות. הוכחות חותכות! צילומים!!!
מזל שיש לי תמונות שסנטייגו צילם בשביל להוכיח את מהימנותה של האינטואיציה הנשית! מזל שעמדתי מאחורי האופנוע והצטלמתי רק מאחור ומזל שעיקמתי לו את היד עד שהוא התחנן לרחמים ומחק את כולן (טוב, לא בדיוק עיקמתי לו את היד אבל אמרתי לו!) .
מעשה שהיה כך היה... כמו שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, טיילנו לתומנו (כן, לפני האירוע היינו עוד תמימים וצעירים. אני לפחות, צעירה.) עם סטנייגו - או כמו שאני אוהבת לקרוא לו בתרגום חופשי וציני במיוחד - יעקוב הקדוש (ייגו - זה יעקוב). מהרגע שראיתי את היומן שלו עם הכריכה הקשה (מילים כאלה מעלות בי גועל) של אישה ערומה כבר עיקמתי את העין, כשהוא אמר שהוא שמח שאישתו לא פה כי הוא לא רוצה שהיא תציק לו, עיקמתי את העין השניה, אבל לא אמרתי כלום כי לא רציתי להציק. כשראיתי את תמונות העירום בשומר המסך התיישרו שתי עיניי שעיקמתי מקודם כי הם נפקחו בפתאומיות בתדהמה. ובכל זאת אמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, זה לא ענייני.
רק כשפגשתי כמה בנות ישראליות והם שאלו אותי מה הקטע של האיש הזקן עם התמונות של הבחורות הערומות הרשיתי לעצמי לשתף אותן בשעל ליבי. עומר ואני דיברנו והסכמנו שיש לנו עסק עם קשיש חרמן ושבקרוב מאוד נפרד ממנו.
הבעיה שהקדוש ידע כנראה עם מי יש לו עסק ומידי פעם טרח למרוח אותנו עם איזה ריבת חלב או מאפה (חלילה לא באופן מילולי!!! הכוונה שהוא התחנף אלינו וקנה לו דברים טעימים כמו שזקנים סוטים נוהגים לעשות לקורבנותיהם) ככה שלא היה לנו נעים.
אך הפרידה לא איחרה לבוא, בערב קיצי נעים בעודנו עושים אסאדו (שזה "על האש") עם כמה חבר'ה ישראלים בהוסטל עומר מספר לי שהוא מצא תמונות שלנו מהסלאר שהקדוש צילם, על המחשב שלו, אבל לא סתם תמונות! אלא תמונות עירום שלנו! בו מצולם ישבני הענוג שהסכים לחשיפה קצרה ולא ממוקדת במדבר בלבד ולעיניו של מוש בלבד! כן, אתם לא ראיתם את התמונות האלו כי אני לא מהנחשפות ויעיד על כך לובן ישבני! (שלפתע אני מבינה שהוא נושא נורא פופולרי בפוסטים שלי.. מה פרויד יאמר..) לא האמנתי שהקדוש המאנייק הזה טרח והוציא את מצלמת הזום הגדול שלו (ואני ממש מקווה שזה הדבר היחיד שהוא הוציא!) ופשוט עמד (איכס!) וצילם אותנו! על המחשב היו רק 7 תמונות אבל מהפרשי זמן שונים וארוכים ככה שנראה שהוא נהנה.
מזל שהייתי שיכורה בערב התגלית ואת רוב הדברים שתיכננתי לומר לו אמרתי לעומר מספר פעמים ובמספר ווריאציות ככה ששיחררתי קצת קיטור. כי אני לא יודעת אם למישהו מכם יצא להתעמת, יותר מזה, להטיף מוסר לאדם מבוגר בנושא כזה. בחמש דקות שדיברתי איתו חוויתי קשת רחבה של רגשות, התחלתי בכעס, עברתי לבושה, אחר כך היה לי לא נעים בשבילו ואז בעיקר היה לי לא נעים בשבילי ובסוף סיימתי עם תחושת גועל אמיתית שמנעה ממני להסתכל
עליו. כמובן שלא לא היה שום הסבר או סיבה הוא אמר שהוא ימחוק את כולן אפילו מסל המיחזור (מי אם לא סוטה מנוסה שכבר אמר פעם שימחוק משהו אבל לא מחק מסל המיחזור יאמר דבר כזה!?!) בבוקר שלמחרת הוא עזב בלי להסתכל לי בעיניים ובלי לומר לי שלום. לא נעלבתי. לי נותר רק להאמין יותר באינטואיציה הנשית שלי וללכת יותר עם ההרגשה שלי ולהפסיק להאמין בקדושים. אחרי הפרידה הרגשנו הקלה והרבה לחצים שהיו התחילו להשתחרר ולהתפוגג. הדאקר היה במרחק יום מאיתנו וההתרגשות החלה לגאות. אני חייבת לציין שאני התרגשתי לא מעט, יש משהו מרגש בלי שום קשר לאופנועים ושטח כשאתה חלק ממשהו גדול ועוצמתי ממך.
נסענו כמו רוב האזרחים הפשוטים לקבל את פני הרוכבים מחוץ לעיר, אך מהר מאוד הסתבר שאנחנו לא האזרח הפשוט. ברגע שלבשת מעיל, קסדה וכפפות על אופנוע קצת יותר רציני אתה נהייה מינימום סלב.
אין מה לומר, אני נולדתי לתהילה!
חלוקת חתימות, להצטלם עם עוברי אורח, לנפנף לשלום ולהאבק למען שלום עולמי ורעבים באפריקה - תפור עליי! נהניתי מכל רגע והרגשתי שהנה בא הגמול על עמלי הרב בהיותי מורכבת שטח אמיתית (ולא ארצה להזכיר פה שוב את אותו איבר בגופי)
גם היום שלמחרת היה די מלהיב, כי אחרי שלומדים קצת מה זה לרכב בשטח וכמובן שקטונתי, קטונתי, קטונתי, אפשר רק לדמיין ולהעריץ אותם על מה שעובר עליהם.
אני מקווה שכשעומר ישתתף זה יהיה פה בארגנטינה וייצא לי לעודד אותו מהצד ולעשות קניות בבואנוס איירוס

בוליביה, ארץ קשוחה, מונה מיילים- 16000-17200

1 דולר= 7 בוליביאנוס, דלק - קצת פחות מחצי דולר לליטר
בסה¨כ 10 ימים בילינו בבוליביה. יש יגידו טעימה. זו לא הייתה טעימה, זה היה ביס, ומה לא היה בביס הזה- מתוק, חמוץ, זיעה שנכנסה הוסיפה קצת מלוח, מדי פעם חצץ נתקע בין השיניים, אבל כשבלענו את הביס הזה שחררנו מן אנחה ששמורה רק למעדנים המשובחים ביותר...אאההההה
הכל התחיל כרגיל- חצינו את הגבול מפרו באגם טיטיקאקאה ומיד לעיר הראשונה- קופאקבאנה- עיר תיירותית שיושבת ממש על האגם וזכתה לתשומת לב של חצי שעה מאיתנו. שם נתקלנו בפעם הראשונה בחספוס הבוליביאני- באים לתדלק בתחנת דלק, יוצא חייל עם מדים ואומר שאין דלק. זוג קנדי שפגשנו בפרו הזהירו אותנו ממחסור דלק בבוליביה . טוב, הדרך נוסעת בין חצי אי באגם העצום והגבוה  (3500 מ', אולי קצת יותר) הזה עד שמגיעים למיצר אותו חוצים ברפסודת עץ רעועה עם מנוע קטן- אם אוטובוס יכול, אז גם אנחנו. כמובן שלא ידענו על זה מראש אבל זו הייתה הפתעה נחמדה וזכינו לשיט באגם
החוסר בדלק חייב עיקוף קטן וסוף סוף מצאנו תחנה עם בנזין. חייל רושם פרטי כל רכב כדי לוודא שאנשים לא קונים כמויות  גדולות ומוכרים אותם בפרו השכנה שם הדלק יקר הרבה יותר

לה פאז קרובה מאוד אך אנחנו נוסעים לכיוון סורטה. המישור הגבוה (4000 מ') מתחלף בנופים המוכרים לנו - רכסי הרים עצומים, ירוקים עם נהרות בינהם ומעברי הרים (פאסים) גבוהים וקפואים עד שמגיעים לכפר שמשקיף על נוף מרהיב. בהגעה מוצאים הוסטל מדהים שפרוס בבקתות על גדת נהר, שיחה קולחת עם הבעלים המעניין מספרת לנו מידע על המדינה שעשירה מאוד במתכות ומחצבים אך ענייה מאוד בפוליטיקאים ישרים כך שיש יותר הפיכות בשלטון משנות קיום המדינה. בין ההוסטל לעיירה מפריד ערוץ עמוק, ולאחר שהלכנו ברגל לבקר בעיירה חזרנו בחושך מצרים, ללא פנס, בשביל תלול - אחת החוויות המעניינות, תשאלו את גיל

 

 למחרת יצאנו לכיוון לה פאז, בה רק חלפנו ונספר עליה במילה אח¨כ, בדרך לעיירה יפה אחרת בשם קורויקו בכדי לעשות את ¨דרך המוות¨. אל העיירה הגענו בכביש איכותי שבנו בשביל לחסוך את הדרך הזו, רק בגלל שפספנו את הירידה לדרך וגם כך בגשם והרוחות היה עדיף לנסוע בכביש. בעיירה פגשנו את סנטיאגו, רוכב מקולומביה, איתו אנחנו עתידים לחצות את הסאלאר וסביבתו. למחרת עלינו בדרך המוות. טיפוס של 3000 מ' לאורך 60 ק¨מ של שביל מתפתל עם מדרון בעומק 800 מ', ונחשבת ל¨דרך המסוכנת בעולם¨ עקב ממוצע הרוגים גבוה שהיה שם פעם. שטויות. היינו בדרכים הרבה יותר גרועות. הרבה חברות של טיולי אופניים עושות הרבה כסף מהתואר הזה. סרט מימין
ההגעה ללה פאז, הבירה הגבוהה בעולם, מטעה. מה שנקרא ¨מרחוק יפה, אך רחוקה מלהיות יפה¨. מרכז העיר זהו עמק וממנו מטפסות שכונות בתלילות לשני המדרונות העולים ממנו- מה שאומר רחובות תלולים וקשיי נשימה בטיפוס למי שלא רגיל לגובה הרב (3600 מ'), אך העיר עצמה די מגעילה ובשלוש מילים- שוק-אחד-גדול. דוכנים בכל פינה- מבשר דרך ירקות, אוהלים ועד עוברי אלפקה

מהעיר יצאנו דרומה , אגב קושי בהשגת דלק (בבירה!!), בכביש דרך אורורו, שם חברנו שוב לסנטיאגו, וביחד הגענו לעיירה שהתואר ¨שיט הול¨ באנגלית מחמיא לה, ובה ישנו בהוסטל המחורבן (תרתי משמע...) ביותר שישנו בו, ופה בעצם מתחילה ההרפתקאה האמיתית בבוליביה

בעיירה זו עזבנו את האספלט לשבוע. שביל מחבר בינה לבין העיירה אויוני, כשלפתע רואים אותו באופק- פס לבן ובוהק- סאלאר דה אויוני, מדבר המלח הגדול בעולם. הרבה זמן חיכינו לרגע הזה ומאוד חששנו שהוא יהיה מוצף מים (בדר¨כ בעונה זו הוא מוצף) וההתרגשות היתה רבה. להפתעתנו הדלק באויוני היה זמין ומבלי להתמהמה יצאנו לסאלאר. מוצאים את הכניסה אליו, מעט גושי מלח ורטיבות, אך מיד כשמתקדמים זה מתחיל... 12000 קמ¨ר של לבן חלק שעוטף אותך מכל הכיוונים, מאופק לאופק, ואתה יכול לרכב ימינה, שמאלה, באלכסון, למעלה ולמטה- זה לא משנה, הכל אותו דבר. אין יותר תחושת חופש מלרכב שם על אופנוע ותעיד הקסדה שלי שספגה צעקות שמחה אינספור.סרט משובח מימין
ב¨אגם¨ מספר איים- אנחנו ישנו באוהל באי שנקרא ¨אי הקקטוסים¨- בהגעה אליו הוא נראה ממש כמו אי, אלא שהים המקיף אותו הוא לבן, חלק ואתה מרחף מעליו. כמובן שאם נותנים לילדים מגרש משחקים כזה גדול הם מתחילים להשתולל, תהנו

למחרת חצינו את הסאלאר לפינה הצפון מערבית שלו לכפר לטובת קבלת דלק. למזלנו מצאנו זקנה שמוכרת דלק בביתה וחזרנו לסאלאר כדי לנסוע דרומה בדרך המהירה ביותר. פה מתחיל החלק הקשוח. דרום מערב בוליביה- אין רכבים, אין ערים, מדי פעם כפר קטן, שבילים קשים עליהם עוד נדבר ומחסור ב¨סם החיים¨- דלק וגם באוכל. אך הנופים מתגמלים מאוד והחוויות, כרגיל יש לומר, נצרבות לעומקן. הנוף מדברי, הרי געש בכל פינה, לעיתים לגונות לבנות או כחולות, אלפקות, ויקוניות (מן חיה שנראת כמו צבי ארצישראלי רק בצורת אלפקה, מקווה שמובן), ולמות רועות, בהרבה מהלגונות המון ציפורי פלמינגו, ומחוצה להן ציפורי ענק - מן סוג של בת יענה
אנחנו לא יודעים לאן נגיע ללינה, איך יש לנו מים ואוהל וקצת אוכל אז אין דאגה. מכוונים לאיזה כפר שאולי יש בו מקום לינה ומגיעים אליו חצי שעה לפני שקיעה רק בשביל לגלות שזהו מחנה צבאי קטן מאוד שיושב על מסילת ברזל. החיילים מפנים אותנו למקום אחר- נוסעים מערבה בשמש נמוכה מאוד, יד שמאל נאלצת להסתיר אותה לעיתים כדי לראות את השביל, השביל חולי, סנטיאגו נופל, ואנחנו מיד אחריו. האופנוע כבד מאוד ורכיבה בחול היא קשה אך מצד שני לא נורא ליפול עליו במהירות נמוכה. החול עמוק פחות מזה שהיה בלה מוסקיטיה בהונדורס אך מאז גיל נוספה (וגם כמה סבונים, בגדים וכו') כך שהרכיבה קשה הרבה יותר. ממש בטיפות האור האחרונות מגיעים לתחנת רכבת נידחת ממש על גבול בוליביה-צ'ילה המשמשת רכבות משא. מוצאים שם בחור שמארגן לנו חדר עם שלושה מזרונים וקונים בבית של מישהו אחר קצת טונה וביצים לארוחת ערב
 

 למחרת נוסעים לכפר הגדול באזור ,אלוטה (וג'אינה..), על מנת לגרד קצת דלק, אך אין. נאלצים להמשיך עוד , בניגוד לכיוון המתוכנן, לכפר אחר שם מתדלקים וחוזרים לאלוטה שם כבר מחליטים להשאר ללינה. למחרת יוצאים מוקדם, ברגע שעוזבים את השביל הראשי השבילים שוב הופכים חוליים עם קוליסים שלוקחים את האופנוע לכל מיני כיוונים, צריך לשמור על ריכוז כל הזמן- רגע אחד אני מסתכל על איזה משהו בצד ואנחנו נופלים. זה היה במהירות איטית ולא קרה כלום אך אני כועס על עצמי מאוד- הנפילה היחידה ביום הקשה הזה סתם בגלל כזו שטות, כרגיל- מי שחמור אוכל קש
מגיעים ללגונה מדהימה- חלקה מלח לבן וחלקה האחר טורקיז עם המון פלמינגו ורודים בתוכה. שם פוגשים לראשונה ג'יפים- טיול מאוד פופולרי לסאלאר וללגונות. אנחנו מסתכלים עליהם יוצאים נמתחים מהג'יפ, בבגדי א' שלהם, נקיים וריחניים כשהמלווה המקומית מכינה להם ארוחת בוקר. אנחנו מאובקים, מזיעים, עם דופק גבוה ונראים כמו אחרי מלחמה. לא הייתי מתחלף איתם לשנייה. גיל מצד שני....השבילים הקשים ממשיכים- סנטיאגו רוכב לאט ונופל מספר פעמים ואני מתחיל לדאוג- הנפילות מעייפות לעיתים לא פחות מהרכיבה עצמה וגם גורמות לחוסר בטחון שמביא לעוד נפילות...אך הוא שורד בגבורה, גיל המסכנה יושבת חסרת אונים מאחור על האופנוע שנזרק מצד לצד- לפעמים עומדת ביחד איתי, אך כמו שכבר למדתי להכיר- גם היא גיבורה אמיתית

 הנוף סוריאליסטי- הרי הגעש ממשיכים, צורות סלעים משונות נקרות לעיתים, לגונות בוהקות שוברות את הצבע החום, ויקוניה שבורחות מהאופנוע נותנות הרגשה של ספארי. אחה¨צ מתחילות רוחות אותן למדנו להכיר- חמים ביום ובשעות אחה¨צ מתחילות רוחות עזות של 30-40 קשר לדעתי והטמפ' צונחות. רוחות הצד מוסיפות לקושי. בסוף מגיעים ללגונה קולורדה, המפורסמת שבלגונות באזור, שכשמה- צבעונית להפליא- צבע הבסיס של המים אדום אך יש שם לבן, וכחול וורוד של הפלמינגו ועוד ועוד, ברקע של כל זה מתנשא הר געש. לינה בעוד ¨שיט הול¨, כרגיל ללא מסעדה (מרק וקרקרים מספקים אותנו) וללא מקלחת.
 

בבוקר שלמחרת אין מנוחה- החול מיד מתחיל ומכניס אותנו לעניינים במהרה, ברבור קטן בדרך גורם לעיקוף קל אך גם להגעה לגובה הכי גבוה שהיינו בו עד כה- 5050 מ'. שממה מוחלטת. הלגונה האחרונה היא לגונה ורדה- צבע ירוק עמוק  ויפהפה, גם אגן גייזרים מעשן והזוי היה שם

çמעבר הגבול לצ'ילה הוא שם- באמצע שום מקום (רק ההגירה הבוליבינית שם), 5 ק¨מ לאחר מכן ואנחנו רואים מחזה נשכח- כביש אספלט. לאחר כל כך הרבה ימים ללא כביש עליה עליו משולה לריחוף
השינוי מבוליביה - המדינה הענייה ביבשת לצ'ילה - אולי העשירה שבהן - חד עד קשה לעיכול. אפילו שם, במעבר הגבול הנידח, איך שחוצים את השער השביל בצד הצ'יליאני הופך כבוש וחלק. התשתיות הן כמו באירופה, האנשים לבנים וקשה להבדיל פתאום בין מקומיים לתיירים, העיירה סן פדרו דה אטקמה אליה הגענו רוויה במלונות ומסעדות מעוצבים. למחרת כבר חצינו לארגנטינה (עוד נזגזג בין מדינות אלו הרבה) וגם פה - כבישים איכותיים, שילוט מודרני, מכוניות חדשות, יש אפילו דלק בתחנת דלק (!), אך המדבר בבוליביה, זה שאין בו את כל אלה, זה החם והקר והחולי והקשה- אני כבר מתגעגע אליו. כי כשקשה להשיג משהו הוא הרבה יותר משמעותי, הרי אם היה כביש לפסגת האוורסט, מה זה היה שווה? וגם כי בוליביה היא ארץ קשוחה, אבל אנחנו יותר

בספר אומרים שבוליביה היא ארץ הסופרלטיבים.
הם צודקים. זו הארץ הכי ענייה, הכי קשה, הכי מחוספסת, מאובקת ולא מפנקת שהיינו בה עד כה.
את העתיד לבוא סימן רק ברמיזה מסלול לילי שעשינו בלי להתכוון שדמה, אני בטוחה, לא"ש לילה של סיירת מטכ"ל. בסך הכל הלכנו לעיירה לאכול ארוחת ערב ולשם כך צריך לחצות ערוץ נחל (ירידה לערוץ ועליה בשביל צר להולכי רגל בלבד לעיירה). נכון, זה לא נשמע רע כשיש אור, אבל כשאנחנו חזרנו מהעיירה היה  חושך מוחלט, לא ראיתי אפילו את כף ידי כשהיא מושטת קדימה, בטח שלא רואים את הצוק שלמרגלות הרגליים או את הנהר ולא את עומר שגישש מהו השביל בכפות ידיו וכל הסאגה דמתה לסצנה מהסרט ¨פרוייקט המכשפה מבלייר¨. אבל זו הייתה רק ההתחלה, עוד חוויה שאפשר לכתוב אחר כך בבלוג, לא משהו שכרוך בו סבל אמיתי. בהמשך היינו בדרך המוות, דווקא שם פחות ראיתי את המוות קרב (דבר שכבר התרגלתי לראות) ובאמת שהתאכזבנו. כשאני אומרת את זה זה נשמע יותר אמין, לא?
ועכשו מתחיל הסיפור האמיתי והקשה. הוציאו ממחטות ושבו על כרית נוחה כדי שחלילה מתוך הזדהות עימי לא יכאב ישבנכם, לא יטולטל עולמכם ולא תחטפו סלע בצלע. ואולי כדאי שגם תחזיקו במשהו, רצוי חזק ויציב, לפחות בשבילי - כי אני כל כך רציתי לעשות את זה ולא היה במה. (ולא, עומר לא היה מספיק או יציב). דמיינו עיירה נידחת, אבק וסלסלות קוצים מתערטלות ברוח חזקה ברחובות השוממים מאדם. אישה זקנה פותחת את הדלת להציץ מי הם האמיצים שהגיעו בשעת לילה מאוחרת. סתם. דמיינו עיירה מכוערת ומאובקת שהגענו אליה כי נגמר הדלק בתחנת הדלק (הכי בלי דלק אמרתי?) ואנחנו צריכים לקנות דלק בשחור מאיזה אחד. דמיינו את הגסט האוס הכי מגעיל שיש עם השירותים הכי דוחים שיש והאוכל הכי לא טעים שיש עם הומלס הכי קרציה שיש. שם ישנו.
עכשו אתנחתא קצרה בתיאור הדברים הכי לא טובים שיש בבוליביה לטובת הדבר הכי טוב שיש בה - הסלאר. אין תיאור שיצליח שלא לגרוע מהמקום המדהים הזה. התמונות ידברו בעד עצמן ואני רק אנסה להעביר לכם את התחושה שהמקום נותן. הוא נותן תחושה של חופש ושקט ואת ההנאה הטמונה בידיעה שאתה רק אדם, שיש דברים גדולים ממך וחזקים ממך. אני לא יודעת למה אבל למראה טבע כל כך יפה ועצום הידיעה שאני רק אדם מנחמת אותי והגימוד הזה מאפשר לי להסיר מעלי דאגות ומחשבות ומקל על כתפיי. ואז אני חשה חופשייה. בבוקר אוקיינוס החול הלבן ובלילה מנגד אוקיינוס של כוכבים (שניים נפלו, הבעתי משאלה, אני לא יכולה לגלות) הלבן נכנס והופך לחלק ממך והפכתי שם לרגועה, צלולה ומרחפת.
אבל זהו, שם זה נגמר וכל הלבן היפה שלי התלכלך באבק

מפה התחילה הדרך הכי גרועה בבוליביה. נסיעה במדבר הכי צחיח בעולם (ההגדרה הכי הזויה שאני שמעתי כי ממש לא ברור לי איך אפשר להשוות צחיחויות בין מדבר למדבר?) כל אבן מתחרה בשניה מי תהיה יותר תקועה באמצע השביל, כל גרגר חול מנסה הכי להיכנס לי לעין וכל דיונה בודקת מי תפיל את האופנוע הכי מהר. מזג האוויר של הבוקר מנסה להיות הכי חם ומהביל ובערב כל משב רוח משתדל לנשוב הכי חזק שאפשר. כן, אכן ארץ של סופרלטיבים

אני הכי חסרת אונים בישיבה מאחורי עומר, כל תנועה שלי יכולה רק להחמיר את המצב, יש תקנות זהירות לדוגמא שאסור להוציא ידיים ורגליים מהחלון - אז גם אם נדמה לי שאנחנו הולכים ליפול אני פשוט צריכה להישאר ולשבת כמו שאני, אסור לעצום עיניים כי גורם ההפתעה מסוכן לא פחות (כבר ניסיתי). ובתוך כל זה עומר הכי מבסוט ואני הכי מבואסת ואחרי זה יהיו לנו הכי הרבה ריבים... יומיים שלמים אנחנו נוסעים במדבר הזה ¨הכי צחיח בעולם¨- יופי לו.
וכשאנחנו לא במדבר אני מעבירה את לילותי עם שני גברים, האחד במשבר גיל המעבר עם תמונות של נשים ערומות על המחשב ונוחר בלילה והשני רק במשבר גיל - כי הוא כנראה מנסה לשבור אותי או משהו..  שמתלהבים לגמרי מכל המצב ומדברים רק על צריכת הדלק וצריכת המים ולי רק בא לצרוח! אין מקלחת, אין אוכל (בטונה יש עצמות ובביצים סלמונלה) ולי כבר אין כוח.
במהלך הדרך נתקלים פה ושם בג'יפים שעושים את המסלול שלנו ואני חולמת בהקיץ איך אני יושבת איתם בג'יפ יפה ונקייה, מביטה מהחלון ונהנית מהנוף מתרשמת מהאומץ של השניים האלו על האופנוע ואוכלת אוכל ביתי. ואז עומר מעיר אותי בצ'אפחה על הכתף ואומר לי ¨מה היית מעדיפה את זה? מה אנחנו בחורות, מוש?¨ ואני חושבת לעצמי: אוי ואבוי, הלכה הזוגיות, עומר חושב שאני גבר
ובאמצע המדבר הדבר הכי מפתיע - בתוך הכלום החום צהבהב הזה לפתע לגונה יפיפיה עטורת צבעים (נראה כאילו הצייר שפך את המים שאיתם צייר וכל הצבעים מהמכחול נשטפו והתערבבו ביחד בכיור) היא אומנם מריחה הכי מסריח שיש (חוץ מהגרביים של עומר אחרי שכיבסנו אותם בסבון הכי מסריח שיש) אבל בתוכה אלפי ציפורי פלמנגו.
אין מראה יותר סוריאליסטי מזה.. הציפור הכי וורודה, עדינה ונשית הולכת על קצות אצבעותיה בביצה הסרוחה הזו באמצע מדבר משמים.
כנראה שהיו עוד דברים בבוליביה, תוכלו לקרוא את התיאור האובייקטיבי יותר, אם כי קצת מאושר יתר על המידה, בצד של עומר, אבל אני בעיקר זוכרת את צחיחות המדבר, הלילות עם הבחור הנוחר על מזרונים בתחנת הרכבת, תחושת חוסר יציבות מתמדת ומפגש אחד עם החול, פרוות אלפקה שנעלמה ברוח המכלה והשאירה את ישבני חשוף וכאבי בטן וגב.
גם אני הייתי כפלמינגו בבוליביה.

(בפוסט הבא , שכבר נכתב בארגנטינה, צפו לגירסא הנשית למונה המיילים של עומר. קבלו את: מונה הקלוריות של גיל)